העולם היה פתוח בפני יוחנן אברג'יל, כשסיים קריירה בת 30 שנים מצליחות בכוחות הביטחון והצעות עבודה רבות ומפתות זרמו לפתחו. אולם יוחנן (56) דחה את כולן. "החיים קצרים מדי", הסביר, "העדפתי לעסוק במה שאני הכי אוהב".

שש שנים קודם לכן החל ללמוד במרכז לאמנויות העץ בירושלים, אחרי שנים ארוכות בהן האהבה לעץ ליוותה אותו כתחביב. "אני לא נגר באופיי, לא למדתי נגרות ולא החזקתי בנגרייה", הוא מספר, "פיתחתי עם השנים בית מלאכה בביתי ועבדתי בו בזמני החופשי".

כשפרש, החל ללמוד חריטה במרכז. "לא באתי ממקום תעשייתי אלא אמנותי", מסביר יוחנן ומוסיף: "פעלתי מתוך אהבה לעץ, לגעת בו ולייצר דברים יפים. כשהגיעה ההצעה לקנות את המקום ולנהל אותו, ידעתי שאני יכול להגשים חלום לעצמי ולאחרים".

יוחנן רכש את המרכז אליו הגיע כתלמיד, לאחרונה גם נולד סניף חדש בפתח-תקוה, וכל בוקר הוא מגשים את משאלתו מחדש. "גיליתי שאני אוהב לספק לאנשים חווית לימוד והסיפוק שהם וגם אני מקבלים מההצלחות וגם מהכשלונות שבדרך הוא עצום", מספר יוחנן בהתרגשות, "הגעתי למקום מצוין ואני פוגש אנשים נפלאים. זה כל מה שרציתי".

המרכז לאמנויות העץ נוסד, כאמור, בירושלים בשנת 1988 על ידי אלי אבוחצירא. "קהל היעד של בית הספר הוא כל מי שאוהב עץ ורוצה להתפתח אמנותית", מפרט הבעלים, "התלמידים שלנו רוכשים ידע כשהם זוכים לחוויה של בנייתה של יצירה יפה בעצמם. הם לומדים על חומר הגלם, עובדים עם כל כלי העבודה ולומדים לבנות משהו מאפס. מוצר שהם הגו משלב הרעיון, שהוא ייחודי ושלם, לא כזה שאפשר למצוא במקומות של ייצור תעשייתי. התלמידים הם אוהבי עץ, שגרים בעיר ולא יודעים מאיפה להתחיל. אנחנו יוצאים איתם למסע.

"מעבר לכך, זאת חוויה חברתית. לכולם יש תחביב דומה, רעיונות נזרקים לאוויר וכולם מפרים את חבריהם. המקום מאוד אנרגטי, עמוס חדוות יצירה ועשייה. שני המרכזים שלנו מתוכננים ומאובזרים היטב עם כלים ושיטות עבודה מתקדמות המותאמות ללמידה חוויתית".

עד כמה משמעותית יכולה להיות העבודה במרכז יעידו, למשל, ילדים המתמודדים עם הפרעות קשב וריכוז, המגיעים למקום. "זאת שליחות עבורי", מצהיר יוחנן, "תלמידים שלא מסוגלים כמעט ללמוד, באים אלינו ופתאום מצליחים לעבוד 4-5 שעות על פרויקט נגרות או חריטה. הם לומדים פה סבלנות, זוכים להעצמה אישית ומייצרים דברים מדהימים. אני מקווה שיזכרו את המקום כתפנית טובה בחייהם".

אוכלוסייה נוספת שנתרמת מעבודה במרכז היא קבוצה של פגועי נפש שמגיעים למקום כחלק מהשיקום. במקביל, מדריך יוחנן נגרות בסדנא של הלומי קרב. "זאת לא רק עבודה, אלא גם חוויה טיפולית, הם מצליחים לעבוד בצורה מסודרת והאמנות מוציאה מהם המון", הוא מציין בסיפוק.

טווח הגילאים של התלמידים מתחיל בילדים בראשית גיל העשרה ועד חובבי נגרות צעירים ברוחם בני 85-90, גברים לצד נשים.

אילו קורסים קיימים במרכז?

"ישנן שלוש רמות של קורסי נגרות – מתחילים, מתקדמים ומקצועי. הראשון אורך כ-40 שעות (בהתאם ללו"ז התלמיד) ומטרתו היא להקנות ידע. אם נשבר הכלי, התלמיד הרוויח וקיבל עוד שיעור. מהתקלות לומדים הכי הרבה. אנחנו מעודדים אותם "להמר", כי המטרה בקורס הבסיסי היא הידע, לא המוצר. אנחנו לא מייצרים עבורו וגם לא עוזרים, אלא מלמדים איך. זה לא כל כך כלכלי עבורי, אבל אני מתעקש שהם ילמדו לעשות וידעו גם ליישם. 

בקורסים המתקדמים מתקדמת עוד יותר רמת הטכניקה והתחכום של התוצרים ושל העבודה. קורס כסא הנדנדה, למשל, שהוא חלק מהשלב המקצועי. "לצידו יש גם את הפרגולה או כל רהיט אחר שמביא התלמיד ודורש מיומנות גבוהה", מסביר יוחנן, "וזאת בשונה מהקורס הבסיסי, בו אנחנו בוחרים מה התלמיד ייצר. בונים לו תכנית, אבל שוב, הוא ייצר בעצמו".

"במקביל, אנחנו מלמדים גם חריטה. התלמידים מכירים לעומק את המחרטה ולומדים כיצד להוציא ממנה את המיטב. מדובר בתחום אמנותי לכל דבר, שאפשר ללמוד במשך שנים ועדיין לגלות דברים חדשים. ישנם תלמידים שמגיעים מדי יום ומתקדמים עוד ועוד. בעתיד, ייכנסו גם קורסי גילוף".

ייחודו של המרכז לאמנויות העץ, מספר יוחנן, נעוץ בלמידה המשולבת וההתקדמות של התלמידים. "היכולות של תלמידי בית הספר כל הזמן מתפתחות", הוא מסביר, "הם מתחילים מהבסיס והולכים קדימה, כשעומדת בפניהם גם האפשרות לשלב בין נגרות וחריטה ולייצר פרויקטים שיחברו בין התחומים לתוצר סופי אחד ומנצח".

על השיעורים מנצחים חמישה מדריכים, כולם בעלי רקע בנגרות אמנותית. "אני כמובן לא מזלזל, אבל יש הבדל בין נגרות תעשייתית לעולם התוכן שלנו וחשוב שהמדריכים שלנו ישקפו זאת", מוסיף יוחנן, "לכולם אהבה גדולה לעץ ובעיקר רצון עז להעניק ידע. לא רק ליצור בעצמם וללכת".

נדמה שבשנים האחרונות יש עדנה של ממש לכל נושא "עשה זאת בעצמך".

"נכון מאוד. אנשים רוצים להתנתק מהמסכים, מהמרדף אחרי רשתות חברתיות ומיילים ולחזור לעבוד עם הידיים, ליצור. התלמידים שלנו מחפשים להשקיע את זמנם במשהו איכותי ולא לרבוץ מול תכנית ריאליטי. הם רואים משהו יפה, למשל באתר "Pintrest",  יצירת אמנות של ממש ורוצים לייצר כזאת בעצמם. התלמידים שלנו נהנים מהזכות להסתובב בביתם ולראות משהו שייצרו מאפס. זאת אהבה אחרת".

לכך, מסכים יוחנן, ניתן להוסיף גם את הרצון של רבים למצוא שפה עיצובית ייחודית לבתיהם. כיום, רהיטים, כלי אוכל ושאר חפצים שבעבר היו פונקציונליים בלבד, הם חלק מכלול אמנותי של הבית כולו. "בעבר, בכל כפר היה כדר, שהיה מייצר קעריות וצלחות כדי לאכול, כי לא היה משהו אחר וההשקעה באסתטיקה הייתה מינימלית", הוא מדגים, "היום כדרות זאת אמנות לכל דבר, שנועדה כדי ליצור משהו יפה. תהליך דומה קרה גם בעץ. אפשר לקנות כיסאות בחנות "על המשקל", אבל אנשים רוצים גם משהו יפה, שידבר עם השפה של הבית. לדוגמא – יש באתר שלנו כיסא נדנדה לקח לנו 100 שעות לבנות. יצירה מטורפת, עשויה עץ מיוחד".

למה דווקא עץ? מה מקור החיבור שלך איתו?

"קשה להסביר. לכל עץ סיפור משלו, טקסטורה וסיבים שגורמים לכך שהוא ממשיך לחיות גם אחרי הכריתה. התפקיד שלנו הוא לחשוף את היופי הטבעי הזה. פתאום מתגלה לנו עולם שלם שהיה חבוי מאחורי הגזע. בגלל תרבות הייצור התעשייתי, לכולם הכל נראה אותו דבר, אבל אין שני עצים הזהים זה לזה".

בתקופת סגרי הקורונה המקום פעל כנגריה לכל דבר, אבל גם אז וגם היום, לא קיבל כל הזמנה. "ניקח רק מה שמאתגר אותנו, שמעודד את המחשבה והיצירתיות שלנו", הוא מפרט ונותן דוגמא: "בנינו רהיטים מיוחדים שיש בהם תא נסתר. בארה"ב יש רבים כאלה, שמסתירים כלי נשק. עשינו משהו דומה בארץ, אבל לשימוש שונה".

לצד הרצון הגדול ללמד ולקדם את התחום, ליוחנן יש גם חזון אקולוגי מגובש הנוגע לתחום עיסוקו. "האדם המודרני התרגל כל כך לקלוט דברים ולמהר לזרוק", הוא פותח, "מוצרי חשמל, רהיטים ושאר מוצרים. משתמשים מעט וממשיכים הלאה למוצר הבא. כדור הארץ לא ישרוד אם נמשיך כך. כל ילד חייב לדעת זאת. רק דרך הידיים הם יבינו כמה קשה להשיג משהו, להעריך אותו יותר ולשמור אותו. "לאנשים יש כסף והתרגום פסול. האקולוגיה לא מצליחה להשביע את התיאבון של התרבות הזאת. אנחנו מנסים להשיב אנשים לבסיס, לשוב ולהעריך את תרבות עבודת הכפיים".